אין מילים- נקרעת לקרעים

אין לי מילים. הן כולן מתרוצצות בראשי כמו במסיבה או במועדון, רוקדות באטרף מטורף…
אני מדברת לעצמי לעיתים תכופות… לכן, החלטתי לקנות מצלמת וידאו.. לדבר.. לדבר לתוכה..לתוך המצלמה…
אין מילים-נקרעת לקרעים…
אני לא יכולה להוציא מילה או להתבטא בצורה הנכונה.. אני נקרעת לקרעים כאשר המילים… המילים—
אין מילים ואני אינה.. המילים נשתפות עם זרם היום הגשום ודוהות ביום קיץ חם…
אין מילים על הדף.. אין מילים בפי כלל..
הן כולן בלעו כדורי אקסטזי ולא יכולות לעמוד בשקט מולי..
הן מורטות לי את העצבים… גורמות לידיי להיקרע בין שני מעשים..
רק נישאר לי לצרוח ולרקוד מסביב כל הדברים שהוזרקו לרצפה אחרי כע גדול ונורא…
הינה תקופת האכזבה לה הגיעה..
שלום לך אכזבה.. שלום לך שוב…
אין מילים- נקרעת לקרעים… אולי הפעם אני יצליח לאכוף ולכופף את החוקים הביתיים..

להיות בטוחים…/ למאשה ♥

להיות בטוחים במה שסגור מהעין..
להיות רחוקים זה נותן רעד במעיים..
זה מפחיד לעשות צעד גדול ובטוח אל חדר חשוך..
אבל הלב מצמיח אוזניים ולקולות של החדר מקשיב..
הוא רוצה להצמיח גם כנפיים ולהיכנס בטיסה לאותו חדר אפלולי..
לא להיות בטוח אם האדם שעומד לצידך לא יטמון לך פח באפלה הכבדה..
להיכן התמימות נאבדה כשאנחנו באמת צריכים אותה..
לא רוצים ביחד להיפגע..
לא רוצים למצוא את עצמנו חונקים אחד את השני מקנאה..
להיות בטוחים כי שום דבר לא יהיה רע..
להסס להנחית את כף הרגל העומדת באויר אל מאחורי גבול האדמה..
להיות בטוחים באחיזה של השניים.. הנימשכים כמו מגנט מרמה..

הרגשתי הקלה.. אלוהים, תן לי ללכת בבקשה..

החתולה שלי היום בטעות שרטה אותי. הרגשתי לשניה הנאה.
ולאחר מכן.. לא הרגשתי כאב. הייתי כעוסה לפני כן. הרגשת ריקה אחרי שריטת העור עם הדם שנישפך בעדינות מהפצע.
נהנתי.
הרגשתי טוב עם עצמי.

אבא שלי הבא לי כוהל של 70% עם צמר גפן, רק כדי לשתוף את השריטה המדממת מחיידקים.
ציפי שישרוף.
לא שרף…
שוב, הרגשתי הקלה מסויימת בגוף.

משהו כניראה לא בסדר איתי.
משהו חייב להיות לא בסדר איתי.
נהנתי מהרגשת הכאב?

אני לא.. אני לא מזוכיסטית! ניראה לי…

אין בי רוח חיים.
אני כעוסה שוב.
אני רוצה לעזוב את ההווה ולעשות צעד אל העתיד.
מרגישה כבולה לשורשי האדמה.
וכאשר נשרטתי בצורה עמוקה, הרגשתי שאני מרגישה הקלה. הכאב מבפנים התבטא בצורה פיית וגרם לי להרגיש פחות סובלת..

מה קורה איתי?
בימים האחרונים אני רוצה לצאת מהבקבוק כמו פתק אבוד בים.
אני רוצה להתגלות. אני רוצה שהגורל לדרך שלי יגיע סוף סוף.

כניראה לא סתם אני כאן כדי להיות רופא, עורכת דין, שוטרת או אפילו מוכרת…
אם אני מסתכלת דרך העיניים שלי, כניראה אני כאן באמת לא סתם.
שחקנית? לא, לא אהיה כניראה.
מפורסמת? לא.. אני לא אהיה!
לא סתם אלוהים נתן לי חיים בישראל ולא ביפן או בהודו או באמריקה, אפריקה, באירופה…
לא סתם אלוהים של אותי לחיים בתוך דת היהדות.
לא סתם אלוהים נתן לי חיים בתוך גוף של אישה, בעלת שיער ג’ינג’י.
לא סתם אני כאן. בטח אלוהים כאן איתי.
אני נשמה אבודה.
למה אני כאן?? מדוע אני רוצה לברוח? מדוע אני רוצה לעמוד מעל תעלה ולהרגיש את הפחד ואת הסכנה כדי לחוש באמת חייה??
למה אני כאן?????? האם הגורל שלי זה להיות אמא לילד גאון שישנה את העולם? אם כך, אז אני ישאר.
האם הגורל שלי זה לעזור לאמא שלי להרגיש טוב יותר?? פשוט לי זה כבר נימאס. אני כבר לא יודעת איך לעזור!
בבקשה.. אלוהים.. בבקשה, תן לי ללכת מכאן. אני מבטיחה להתאמץ כמה שאוכל… לעזור לאנשים בכל הכוח שיש לי!  מבטיחה לא לתתפור בשבת! מבטיחה להיות תמיד נחמדה! מבטיחה ללמד את הילדים שלי בתוך המסורת היהודית! מבטיחה לא לנסות להתאבד! ואני מבטיחה לכבד תמיד את שימך הטוב!! מבטיחה להתקדם ולא להתלונן יותר!! אלוהים!!! רק תן לי לעזוב את הסביבה הזאת! תן לי הזדמנות להתקדם! בבקשההההההה………….

חיים כפולים

כאשר אנשים פונים אלי אני מדברת איתם רגיל. מחביאה כל כך הרבה דברים.
שמה מסכה על הפנים. פנים כה רציניות עוד לא ראיתם.
שואלים אתם אותי מדוע אני נראת עצובה- “עייפה” באיטיות אני עונה.
יש לי חיים כפולים.
אתם אותי באמת שלא מכירים… אני לפעמים עונה תשובת אמת.
כן, אני עייפה מהחיים.
מיציתי את חיי. אני לא יכולה לראות יותר עוד חיים מעבר.
כבר 5 שנים אני שוקלת את אותו המעשה…
היכן החוקר שאת נפשי ימצא? הנפש נאבדה.. בבקשה תצילו אותה…
היא נשרפה בשרפה הגדולה..
בזעם הגדול על העולם ירדה לה טיפה שלא ניראתה..
התאדתה מהלחיים האדומות והלב פסק לפעום כמו הרוח בחלונות.
תחושה של מוות בחדר. הכל דחוק ומחוק.
אפילו לצייר הפסיקה השנה.
חשבה לה ללכת לרקוד  לאור הירח, אך צריך זוג לטנגו.
לא שאין לה אהבה. יש. היא פשוט לא אותה האהבה שחיפשה..
-היא חיפשה לה אהבת עולם בין בני האדם…
חיים כפולים יש לי.. ואני לא הכי מרוצה…

למעשה ההתאבדות …

למעשה ההתאבדות בדרך כלל קיימים סימנים מקדימים. על פי ד”ר חוה אנקור, קיימים סימנים רבים, ואדם שמגלה את חלקם ראוי להתייחסות כמישהו שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות[3]:
מראה עצוב או דיכאוני
איטיות בהליכה ובדיבור
שינוי הרגלים לירידה בתפקוד: שינה מרובה, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, הזנחת תחביבים
הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו
נטייה לבכי לעתים קרובות
דיבור בחופשיות ובחוסר פחד על המוות
פיזור דיבורים המבטאים חוסר ערך עצמי ותחושת אשם
חלוקת הרכוש כמתנות לאחרים
-ויקיפדיה-

לאבד את הראש ללא כימיה בגוף

אני מאבדת את הראש…
מרגישה שכבר אין לאן לברוח..
שונאת כאשר יש לחץ…
צריכה להספיק כל כך הרבה לפני.. לפני המעשה..
לכתוב לכולם מכתבים- למי שמגיע, זה לו בבום יגיע..
מה שיגידו בשמיים-שיגידו.. שישלחו לגהנום..

למה להמשיך?
מה הכיף בלסיים את הדברים שהתחלת?
בזמן האחרון הראש משתגע ומתחיל לשכוח מה זה אלוהים..

לאבד את הראש ללא כימיה בגוף-להשתגע..
הבורג הדוק מידי..
וזה למה כואב כל כך.. זה למה הדמעות נסחטות בקלות..

המחשבות לוקחות ממני כל כך הרבה זמן.. גונבות את רכושתי
הן גונבות את המקום שמגיע לידע לקחת..

כמו באולם קולנוע, רק כמה מקומות תפוסים..
אבל כולם שם ישנים..
הסרט שמדבר על חיי המשעממים..

אולי ללכת בלי להיפרד או להגיד מדוע?
כן.. אולי הם קצת יחקרו על מה שטס להם מעבר לעיניים…

לאבד את הראש ללא כימיה בגוף- להתמותט..
הכעס גובר עד למצב שלא מורגש..
למה אני מרגישה שכולם נגדי והכל באשמתי?
הרי אני רק אדם בעל בלי כוונות רעות…

אהרוג אני אדם ואפגע בזכויותיו לחיות..
אבל זאת תהיה כוונה טובה, מבטיחה!

למה כולם מתבוננים עלי כאילו אני יושבת כמו חרק
בתוך כוס חסרת צבע?

אני עייפה… אני רוצה לשכב במיטה ולא להתעורר..
יש כל כך הרבה דרכים לברוח בצורה אפלה..
תיקחו אותי אל עולם אחר.. כבר נגמרו לי הניחושים לאן הפעם הגורל אותי יגלגל..

החלון סגור, הדלת סגורה…
הקירות ילחצו על האויר עד שיגמר…

עדיף לי להפסיד את מה  שכבר אין, ולעולם לא יהיה..
פשוט לעשות מעשה ולחרוט על הגוף ללא חרטה..
זה ישאר שם, כמו צלקת עצומה ועמוקה..

הרגליים לא על האדמה…
אני חולמת להיטבע..
אבל יכולת ההשרדות שלי נורא חזקה..
הכל מסתובב סביב כאילו אין יותר את המילה “מחר”..

לאבד את הראש ללא כימיה בגוף- לאבד את השפיות..
אין בי פחד.. אין בי תחושה..
הכל מסביב לעיניים זה רק זוית ההריסה

להכות את עצמך למען מטרה טובה…
לצבות את היד כדי לחזור לקרקע..

ובסוף היום, לחזור אל החדר..
אל המיטה..
לשכב..
לנסות להאמין שהכל מחר יסתדר..
לצחוק ולהירדם…

מואשמת

זה נישמע מצחיק..
נישמע מצחיק עד כמה שהעולם יודע ללחוץ..

להתעורר ליום חדש או לראות איך היום מתעורר לעוד אוסף הימים החדשים בחיי…
הימים האלה הם כמו פנים ישנות…
פנים מדכאות…
אף פעם לא משתנות…

ריק ומדכא מבפנים…
הרצון למשהו חדש מקבל קידום בעבודתו..
מהו מבפנים משתלט על היום…

כולם עושים הכל כדי רק לפחות איכשהו לשרוד…
מחליטים להאשים כל אדם העובר מסביב למעגלו…
האין זה הוגן להקשות חייו של אדם אחר רק כדי לקבל זינוק קדימה?

היא מואשמת על כך שהחליטה לצאת מביטנה של אמא..
היא מואשמת על כך שקיבלה חיים ואחרים היו מחוייבים לספק לה צרכים כאשר הם בעצמם לא מסופקים…
היא מואשמת על כך שהפריע בסדר החיים המרובעים של הסובבים אותה…
היא מואשמת על כך שהיא נותנת לכולם לדרוך עליה…
היא מואשמת על כך שגנבה את תפקיד האם לאימה מאימה…

הדשא של השכן ירוק יותר…
אבל לנו אין דשא צומח בחצרנו, כי אין לנו חצר.

יש הרבה שמקבלים את מה שהם רוצים..
הובכן אני רוצה להחליף את החיים שלי בחיים של אדם אחר-
מקום המגורים
המשפחה
האישיות

והאם אני יקבל??
לא.. כמובן שלא..
הרי אני מואשמת בכל כך הרבה סעיפים ותת סעיפים שבית המשפט יתן פסק דין נגדי..
כניראה עונש מאסר של כמה שנים…
ישלח אלי כמה שוטרים להדק את ידיי באזיקים..
אולי שוטר אחד ולא יותר.. אני לא חושבת שאני יתפרע ויתנגד..
אין לי ממש גם על מה להלחם חוץ מיעל לחם ויין..
חוץ מיעל אהבה שהגיע לא בצדק- הרי לי זה לא מגיע…

עדיין מאשימים.. אולי הם גם צודקים..
אני מאשימה את המואשמת על כך שהיא מאשימה את עצמה…
על כך שהיא לא יכולה לשלוט בעצמה…

-תפסיקי להוריד ולגלגל את הדמעות…-

“ככה אני חיה עכשיו”

“ככה אני חיה עכשיו”

סרט שהרעיד לי את החושים וגרם לי להרגיש ממש ממש בתוכו. הפחד, האהבה, החופש והכליאה, האושר שהורגש רק לדקה אחת קטנה, הרצון, התיקווה וההלם הפנימי, הוקרנו לתוכי.. פשוט נישאבו מהסרט אל הלב. גרמו לחשוש ולקוות.. לדאוג ולבכות.
סרט כזה לא משתווה לסרטים אחרים.. הוא הסרט הכי טוב שראיתי מיימיי!!

מצאתי לי חברה

תיראי.. יש ציפורים בשמיים…
תיסתכלי על הכנפיים.. איך הן זזות ומניעות את גוף הציפור קדימה…

תיסתכלי על העננים הלבנים מתערבבים עם השמים הכחולים שהתמזגו כבר לפני כן עם שעות הבוקר..
הביטי באופק שהערפל ממנו כבר הלך.. הביטי, הינהו העפיפון שלבדו עף…

תסגרי עיניים, תפתחי את הידיים השלובות ותני לקרני אור השמש ללטף את חיוכך…
תני לי להבין מה סוגר אותך בתוכך…

יום אחד.. יום אחד אני יזכה לעוף גם…
האם את רוצה להצטרף גם?

יום אחד, אני ארקוד כמו מילות התפילה לתוך ים של מנגינה…
האם אני יזכה ממך לעוד מבט של אושר ושימחה?

אני בוערת בצורת להבה כשאני מרגישה את החופש מתקרב ובא…
ומה את מרגישה?

הצחוק של השמחה והדמעות של האושר מגיעים סוף סוף השנה..
מי יודע, אולי את בזה כרוכה…

אני יום אחד אגלה את המקום הניסתר..
את הרי לא תסתרי אותו לנצח מפניי…

זוהי האמת…
מצאתי לי חברה …שאכפת לי ממנה … האם זה רע?!

*משהו כתבתי לחברה שאני נורא אוהבת.. רציתי לתת לה את השיר הזה אחרי שתבוא לארץ מאוקראיינה
אך, בסופו של דבר לא זכיתי לתת לה את השיר הקצר הזה..

*בנים הם חרא עם לאחרונה..